סלסה

סלסה פרושו רוטב או עירוב תבשילים וכמו במזון,גם ריקוד הסלסה הוא עירוב של סיגנונות ריקוד- מקצבים לטיניים ,ספרדים,אפריקאים וג'אז.

הסלסה היא הכלאה של צ'ה צ'ה צ'ה ממבו ורומבה בתיבול של פסדובלה,קצ'נגה וסמבה.

בקובה אומרים הסלסה היא כמו הקובנים – חצי אפריקאית ,חצי ספרדית-לטינית.מיזוג התרבויות הזה מסביר את הפופולאריות העצומה של הריקוד בקובה ובעולם.

תתפלאו אך שורשי הסלסה נבטו דווקא בניו יורק ,אך המקום האמיתי – מוסיקת האיים הקריביים.

על בכורת הסלסה מתחרות קובה ופורטו ריקו.

3 זמרים ידועים מין האיים הקריביים הניחו את היסודות למוסיקת הסלסה:

בני מורה– חקלאי קובני שהיה לזמר מפורסם בשנות ה 40 – 50.

איסמאיל ריברה

ארסניו רודריגז (מפורטו ריקו)

שלושתם שחורים ,ניגנו בארצם בבארים (לא איפשרו להם להופיע על במות מכובדות)

העקבות המהפכה של פידל קסטרו ב 1959 שינו תושבי קובה בהשראת השלטון את אורח החשיבה הפוליטית שלהם ואימצו סמלים חדשים. הסלסה התאימה לצורך בנייה חדשה של עולמם התרבותי, בעיקר בשל האופי והתכנים העממיים שלה.היא מתפקדת כגלולת הרגעה שהשלטון הקומוניסטי תיפח בקרב העם.וכדברי אחד הקובנים:"אם ייקחו לנו את הסלסה תהיה פה שוב מהפכה...

הראשון שקלט את הצורך הלטיני בשינוי מוסיקלי הי ויליאם אנתוני קולון רומן שנולד בברונקס להורים מפורטו ריקו, שתקליט הסלסה הראשון שלו יצא ב 1967 .התקליט שנקרא וילי קולון הילד הרע,הביא איתו בשורה חדשה.

אחריו צמחו סלסרוס נוספים כמו הקטור פרס,הראשון שליווה אותו . העיצוב הנוכחי  של הסלסה התגבש בשנות ה70.בהמשך צמחו זמרי סלסה אחרים שאף שילבו מוסיקה ברזילאית,ג'אז ומרנגה.

ניתן לומר שהסלסה היא תופעה חברתית-תרבותית,ממש דרך חיים ,להמוני קובנים היא מספקת את טעם החיים שבלעדיו הם פשוט לא יכולים לשרוד.   

לתייר המסתכל מהצד נראה שכל קובני נולד שהסלסה העורקיו אך במציאות יש לעבוד ולתרגל רבות כדי להגיע להשגים בתחום ריקוד הסלסה.יש בתי ספר לסלסה לילדים ויש מעין מכללות לסלסה- שם לומדים אלה החולמים להיות רקדנים מקצועיים במועדוני הלילה של קובה ובחו"ל.

בית הספר הטוב ביותר בקובה נמצא בסנטיגו ושמו- "לה פלסיטה" (נוסד בשנת 1938) הלימודים בבית ספר זה נמשכים כשנתיים,חלוקה ל 3 קבוצות לימוד.קרלו פסקואל למד ולימד ב"לה פלסיטה" רקדן זה אף שיחלל את הריקוד ,שיפר את טכניקה הריקוד. ולא פלא שממוסד זה יצאו רקדנים מעולים. הם זוכים להשיג חוזים בטרופיקנה ,דבר המאפשר להם להתפרנס בכבוד מהריקוד.(למרות שלרקדנים אין מעמד חברתי גבוה במיוחד)