המילה  שמאן שאולה מתושבי סיביר דוברי טונגוסית ופרושה מכשף.

השמאן (רופא אליל) משתמש בטכניקות שונות ומשונות כדי לפתור בעיות של אנשים.

בעיות הנובעות מחולי כלשהו –פיסי או נפשי..

בגדול הוא מסוגל לתקשר עם הרוחות והוא יוצר את התקשורת בייננו לבין הרוחות על מנת להשיג את תמיכתן בניהול עניינם של בני האדם.

השמאן משתמש באמצעים מסוגים שונים:צמחים,חומרים מין הטבע ,שיקויים מיוחדים אותם הוא מרכיב,טקסים המשלבים ריקודים עד כדי אקסטאזה, טקסי גרוש רוחות רעות ושדים ועוד ועוד.

בטקסי גרוש השדים השמאן משתמש באמצעים כגון לבוש מיוחד,כלי נגינה שונים ומשונים  ומסכות מיוחדות המשרתות את מטרתו והמותאמות לכל ריטואל.

במסע עצמו הרוחות הללו מתגלמות בצורת בעלי חיים, צמחים, בני אדם, דמויות מיתיות ואף עצמים דוממים - הכול על פי מערכת האסוציאציות של האדם היוצא למסע. על מנת לצאת למסע שמאני, על המוח להיות במצב הדומה לטראנס, שמושג בדרך כלל על ידי, התבודדות, תיפוף חזק ומונוטוני, ולעתים גם על ידי שימוש בסמים. במהלך המסע האדם מקבל מהרוחות שלו לימוד, כוח וריפוי. ניתן גם לצאת למסע שמאני על מנת לפגוש את  רוחותיהם של אנשים חיים ולרפא את מערכת היחסים איתם.

 פרקטיקות השמאניזם כללו:

• מישוש או מציצת איבר נגוע. במקרה זה, מקור הפגיעה מוחשי ועל השמאן לאתר את האובייקט ולסלקו.
• קרב מדומה עם רוחות רעות. או לחילופין קריאה להתפייסות עם הרוחות הרעות.
• לחשים שונים ומשפטים אותם אומר השמאן.
• שתיית משקה מיוחד המורכב מצמחים והגורם להזיות או לכניסה לטראנס.

בשבטים רבים ברחבי העולם פועלים שמאנים עד היום. בין אלו המאמינים בשמאניזם במערב רווחות דעות שונות: הגישה המקורית, על פיה האדם אכן פוגש את הרוחות העוזרות שלו, שהן חיצוניות לו, והן אכן מלמדות אותו, מרפאות אותו ומעניקות לו כוח. בנוסף לכך קיימת במערב גישה פסיכולוגית, הנשענת על תורתו של הפסיכולוג הנודע קרל גוסטב יונג, שעל פיה האדם אינו יוצא למסע ב"עולם הרוחות" אלא למסע אל תוך הלא-מודע שלו עצמו (או, על פי אנשים מסוימים, אל הלא-מודע הקולקטיבי). גם אנשים אלה, ובהם בעיקר פסיכולוגים, משתמשים בשמאניזם על מנת לעזור לאנשים, וזאת בלי להאמין כי מדובר ברוחות. כך או כך, רבים מעידים כי השיטה עוזרת ומרפאת בין אם אתה מאמין ברוחות ובין אם לא.

תרבות השמאניזם הייתה ועודנה מוקד לעניין במחקר האתנובוטני בשל השימוש שהיא עושה בצמחים שונים.

 השאמאן הוא קוסם בעל ידע גדול יותר מאשר בני קהילתו, במיוחד בתחום המופלא. בחברות רבות השאמאניים קשורים בייעוץ לבני עדתם, ניחוש וריפוי מחלות ובהנהגת בני הקהילה. חשוב לציין שהאמונה המשותפת לשאמאן לבני קהילתו מחזקת את אפשרות הריפוי וסיכוייה. באירוע שמאני השאמאן יוצא למסע שאין לדעת איך יחזור ממנו . קיימות חוויות נפש מורכבות מסעירות וסותרות. לפי פרופסור רז,  אפשר להבחין בין שני סוגי שאמאניים: המזמין הוא השאמאן המאפשר לישות זרה להיכנס בו – רוח,אל,נשמה תועה. הוא משמש כמשדר. הנוסע הוא השאמאן המבצע מסע מעולמינו אל עולמן של הרוחות. המסע יכול להתבצע במצב אכסטטי, שבו הוא מתאר במילים דרמטיות את הסביבות שבהם הוא חולף ואת מלחמתו ברוחות רעות. (במונחים מערביים מודרניים השאמאן הוא בעל אישיות רופפת, עם נטייה להיסטריה ולעיתים עם קשיים בהסתגלות חברתית). המסע הנפשי של השאמאן נקרא "טראנס"- "המעבר על המעבר"-מצב פסיכו-פיזי שבו עובר האדם למצב תודעתי אחר,מסע העובר את מחסומי הגוף והנפשי ומגיע למחוזות בלתי מוכרים. מטרת הטקס השאמאני הוא לבנות גשר בין עולם הרוחות למציאות. במחוזות אלה מסוגל השאמאן לבצע מעשי פלאים כגון:קפיצות גבוהות, ריקוד במשך שעות, סיבובים באוויר, אכילת זכוכית וצואה, תקיעת שיפודים בגוף, סילוק מגיפות ושינוי אישיותו. זהו הטראנס-  האלים, ההיסטרי והדרמטי. אך קיים סוג אחר של טראנס שהוא השקיעה העמוקה, המדיטטיבית, המאפשרת לשאמאן לעזוב את גופו ולצאת למסע לעולם הרוחות. השאמאן אינו נשלט על ידי הרוחות אלא שולט בהן וזאת על ידי שינוי במצב תודעתו. לשאמאן יש כלי מאוד חשוב העומד לרשותו: השיר והמנגינה. היסוד הקולי שמקורו בבעלי החיים ובמיוחד בציפור. השימוש בקולות שמשמיעות הציפורים בעת סכנה נועדות להפחיד ולגרש רוחות רעות, ובחיקוי הקולות שהן משמיעות בעת קריאה לעזרה והזמנה להזדווגות משתמש השאמאן על מנת למשוך רוחות טובות לעזרתו. קיים שימוש בשריקות, שריקה הקוראת לרוח כמו מעשה ציד ושריקה הבאה להיפרד מהרוח. דרך המנגינה והצליל, דרך קולו של האדם, תופים, כינור וחליל ניתן לתקשר קשר נקי עם העולמות, שבהיותם אמיתיים וראשוניים אינם מדברים במילים, והצליל הוא שפתם האמיתית. השאמאן מקבל את המנגינה כפיקדון, כקול האלים והיקום שהוא המפענח שלהם יכול להשתמש בה לצרכי הזקוקים לו. הרוחות נוהגות כמו השאמאן בעל ריקוד ושיר. כשהן מעוניינות , הן משתלטות על האדם בשירה ובריקוד ומשנות את צורתו. המותקף על ידי הצליל נשאר ללא יכולת התנגדות והוא נמשך אחרי הצליל והקצב אותו הוא מנסה לחקות. הוא ונשמתו עוזבים את הצליל שהיה להם מאז שנולדו, והופכים לצליל אחר. על ידי קול, צליל ותנועה אפשר להביא את האדם, להובילו כרוח לעולם הנסתר, ולהפוך אותו לעבד של הרוחות. לכן במאבקו לרפות אדם, השאמאן משתמש בקול אזהרה של ציפורים הפועלות בחשכה והמכירות את עולם הנסתר, למשל ינשוף וכך מנסה השאמאן להציל את האדם שהוקסם על ידי הצליל ונמשך לעולם ממנו אין חזרה . כחלק מתהליך הריפוי הוא נכנס למצב של טראנס, הוא עושה זאת על ידי תיפוף שמתחיל בקצב איטי ועולה בהדרגה ומצרף שירים וקריאות לרוחות. הוא מיומן בתנועות סיבוביות, בקפיצות, בהליכה על גחלי אש ובעצירות פתאומיות. כל אלו יחד עם התיפוף והשירה מאפיינים את מצב הטראנס שאליו הוא נכנס. ככל שהריקוד והתיפוף מתגברים כך השירה מתמעטת. בטקס שמאני כזה השאמאן מגיע לעולם שמעבר, יכול לקרות שהוא נופל על הקרקע ונראה כמת ובזמן זה הוא נמצא בעולם הרוחות.הטכניקות שבהן משתמש השאמאן כוללות: תעופה מאגית, איסוף רוחות החולות מתחת לאדמה או מעליה, שליטה באש, שימוש בחומרים מעוררי הזיות וכניסה לטרנסופרציה. כאשר נכנס השאמאן לטראנס אקסטאטי ומבצע את התעופה, משמש לו התוף לכמה תפקידים: התוף הוא הציפור שמביאה אותו לשמיים, הוא הצבי שנושא אותו על מרחבי האדמה ומוליך אותו על פני המים. כאשר הוא מוצא את הנפשות החולות, הוא אוסף אותן בתוך התוף ומחזירן לבעליהם. בטקסים השאמאניים יש תנועה ומחול. הריקוד והמחוות התנועתיות מחקות את מעוף הציפורים ומסמלות את המסע המלווה את הרוחות. הריקוד והתיפוף אינם אלתורים חופשיים. הם מעובדים מכוונים ובעלי חוקיות חוזרת על עצמה. קיים ריתמוס ומלודיה קבועה. במקור התוף נועד לתפקיד הגנתי, לשמירה מפני הרוחות הרעות ולגירוש השדים אך בנוסף לתפקיד ההגנתי התיפוף כמובן עוזר לשאמאן להיכנס למצב הטראנס. התוף משמש בעיקר בטקסי הרפואה האקסטאטיים, הקבוצתיים שמטרתם לרפות את הקהילה. אך קיימים גם טקסי רפאות שאמאניים בעלי צביון מרגיע, היפנוטי שמוצאים בהם יותר ביטויים קוליים (נפוץ יותר אצל האינדיאנים). טקס הרפאות ההיפנוטי מתרחש לרוב בין הפונה למרפא. בטקס הרפאות ההיפנוטי מוענקת חשיבות רבה לסוגסטיה. הסוגסטיה מושגת בעיקר באמצעות שירה, קולות, לחשים, חיקוי של בעלי חיים וקריאות לשדים ולרוחות הנחשבים לגורמי המחלה. שירת הרפאות האינדיאנית עשויה להימשך שעות או ימים,מלווה בדרך כלל בנגינה חזרתית של שקשקנים או ענפים ולעיתים בתיפוף שקט שאינו משתלט. בעוד שבטקס הרפאות האקסטאטי אוגרים המתופפים והרוקדים תאוצה ועוצמה, כאן נשמרים המרכבים המוזיקליים (מהירות, קצב, מלודיה ועוצמה) באווירה מתונה, בהתמדה וברציפות. חשוב מאוד לשמור על שלווה חסרת הפתעות. המחלה נתפסת כבעיה נפשית ורוחנית (גם אם היא פיסית) והתהליך הטקסי והשירה יוצרים הרפיה גופנית ונפשית כאחת.  במחקר שערכה פרנסס דנסמור,The use of music in the treatment of the sick by the American Indians)(Densmore,f.(1927), אספה וניתחה כאלפיים שירי רפאות מרחבי צפון אמריקה, ומצאה שההיבט הסוגסטיבי של המילים, המיועד לחזק את כוחות החולה חוזר על עצמו. חלק ממילות הפתיחה של שיר מסוים מדברות על כוחות המרפא וכישוריו להביא מרפא. דוגמא: "אתה תחלים,אתה תשוב ותלך. אני זה האומר ,כוחי גדול. דרך קליפתי הלבנה אאפשר לך ללכת שוב". במחקר שערכה אידה הלפרין Coast)Indian music of the pacific Northwest  (Halperin , i.(1967). מצא שבשירי השבטים האינדיאנים בחוף הצפון מערבי של האוקיינוס השקט ישנן הברות שמקורן בקולות בעלי חיים. "נה נה" – דב גריזלי, "קגה קגה" – עורב. לפי אורח החשיבה המאגי, התחזות גופנית וקולית לבעלי חיים מעניקה למרפא את כוחה של אותה החיה. ניתן לומר כי שיר הרפאות אמור לתקשר בין המרפא לבין גורמי המחלה על מנת שיעזבו. אופן שירה מתון ביחד עם האמונה של החולה בכוחות המרפא עוזרים מאוד להרפיה ולריפוי. סדירותו וקביעותו של הטקס תורמים לביטחון החולה ולמיתון חרדתו.