תבין,הארץ הזאת,בימי גדולתה ,בימים שהייתה האומה העשירה עלי אדמות,הייתה כמו גן חיות,נקי שמור ומאורגן היטב.

כל אחד ידע את מקומו:הצורפים,רועי הפרות,בעלי האדמות.הטמאים ניקו צואה,בעלי האדמות היו אדיבים כלפי הצמיתים שלהם.נשים כיסו את ראשיהן ברעלה והשפילו מבט כשדיברו עם גבר זר.

ואז בזכות כל הפוליטיקאים בדלהי,בחמישה עשר באוגוסט 1947 היום שבו עזבו הבריטים- נפתחו דלתות הכלובים והחיות התקיפו זו את זו וקרעו לגזרים זו את זו וחוקהג'ונגל החליף את גן החיות.

אלה שהיו הפראיים והאכזריים,הכי רעבים,אכלו את כל השאר והצמיחו כרס גדולה..כל מי שהייתה לו כרס יכול היה להרים ראשוולא משנה אם הוא מוסלמי או מכת הטמאים.כנראה שאבי היה הלוואי אמיתי(עושה ממתקים),אבל כשאבא ירש את החנות,חבר באיזו קאסטה אחרת כנראה גנב אותה ממנו בחסות המשטרה.לאבי לא הייתה כרס מספיק גדולה כדי להשיב מלחמהץלכן הוא התגלגל כל הדרך למטה,לדרגה של מושך ריקשה.לכן שדדו ממני את הגורל שיועד לי:להיות שמן , בעל עור חלק,וחייכן.

לסיכום - בימים עברו היו אלף קאסטות בהודו ואלף סוגי גורלות.בימינו יש רק שתי קאסטות: גברים עם כרסים גדולות וגברים נטולי כרסים. והגורל...לאכול או להיאכל.