סיפורו של דיוניסוס

תביהייתה עירו של דיוניסוס , בה נולד לאביו זיאוס ולאימו סמלי -semeley,נסיכת תבי.

מכל נשים שאהב זיאוס הייתה סמלי האומללה ביותר,וכמו תמיד גרמה לכך קנאתה של הרה ERA- . זיאוס אהב אותה מאוד,והבטיח כי ימלא את כל משאלות ליבה.משאלתה הייתה לראותו במלוא הדרו - וכידוע מי שרואה את אחד מאלי האולימפוס דינו מוות.וכך קרא שזיאוס הופיע לפני סמלי במלוא הדרו הנורא ולמראה הוד האור הבוער נפלה ומתה. אולם עלה בידי זיאוס לחלץ את בנה מידיה ולמסרו לטיפול בידי הנימפות .

כך נולד אל היין – שילוב של אש תופת ושל גשם הממטיר מים - סמל לחום הלוהט המבשיל את הענבים ולמים המחיים את הצמח.

כשגדל דיוניסוס ובגר נדד לארצות רחוקות.בכל מקום לימד את בני האדם תרבות גידול הגפן וגם את מסתרי הפולחן.

אל היין דיוניסוס ,מצד אחד משמח לב אנוש,אך גם מביא את האדם לידי שכרון ועובדן חושים..

אל מוזר זה שהיה בעת ובעונה אחת בעל שאר רוח נעלה,צייד אכזרי והולל עליז,היה גם למוד סבל. כדמטר סבל אף הוא , גם אימו וגם ביתה פרספוני  נילקחו לשאול.

דיוניסוס לא שכח את אימו ,אף שלא ראה אותה לעולם.כה גדולים היו געגועיו אליה עד כי העז לבסוף לרדת את הירידה הנוראה אל העולם התחתון,כדי לחפשה שם.כשמצא את אימו התייצב מול המוות שרצה להרחיקה ממנו.דיוניסוס יכול לו והמוות נכנע. אז לקח את אמו והביאה לא אל האדמה אלא ישר לאולימפוס,אומנם הייתה סמלי בת תמותה ,אולם האלים הסכימו לקבלה לחברתם משום שהייתה אמו של אל וראויה לשבת בין בני אלמוות.

דיוניסוס סימל את  ביטחון האדם, כי לא הכל תם עם המוות.מותו ותחייתו מוכיחים שהנשמה חיה לעד,גם אחרי מות הגוף.להבדיל מפרספונה שהייתה מלכת השאול והאפלה שאף היא קמה לתחייה פעם בשנה באביב , הייתה עטופת מורא וזרות,גם כשהיא נמצאת על פני האדמה.היא נושאת איתה תמיד את זכר המוות  --- לא כן דיוניסוס . הוא לא היווה כוח בממלכת המוות.הוא פשוט ירד שאולה והציל את אמו משם.תחייתו סימלה את החיים שהם חזקים מן המוות. ועל כן נעשה הוא ,ולא פרספונה ,מרכז האמונה באלמוות.

מקור השם אורגיה ביוונית-טקס פולחן בהשפעת דיוניסוס החלה לשמש המילה דבקות והתלהבות עד כדי שיגעון דתי. האורגיות של דיוניסוס נחוגו ע"י נשים שהתהלכו ביער בתקופת החורף כשהן רוקדות ומתופפות. הריקודים הביאו את הנשים לכדי איבוד חושים והשתוללות ששיאה היה קריעה לגזרים של שור המסמל את דיוניסוס ואכילת הבשר החי.

על פי המיתוס נקרע דיוניסוס לגזרים בידי הטיטאנים ששלחה האלה הרה.

 חטיפת פרספונה

האדס אל השאול, התאהב בפרספונה ביתה של דמטר אלת החיטה והפוריות. הוא החליט לחטוף אותה ולקחתה עמו לשאול.

דמטר אימה יצאה מדעתה מרוב דאגה ,חיפשה אחר ביתה בכל מקום, אך לשווא.

לכששמעה שביתה נחטפה רתחה מזעם משום שחשה כי האלים רימו אותה. כנקמה, קיללה את האדמה.

כדי להסיר את הקללה הושגה פשרה ע"' זאוס והיא: פרספונה תוכל לבלות 9 מחודשי השנה על פני האדמה עם אימה,ואת שלשת החודשים האחרים בשאול.

ואומנם פשרה זו קוימה בחלקה בלבד משום שדמטר הסירה את הקללה מהאדמה רק לתקופה  שביתה שהתה במחיצתה במשך 9 החודשים בשנה.

סיפור החטיפה של פרספונה לשאול ושובה אל העולם הוא ההסבר המיתולוגי לחילופי העונות ולמחזור החיים , המוות והלידה מחדש.

 אורפאוס, דמות מהמיתולוגיה היוונית. מתואר כגדול הזמרים, המסוגל להשפיע בזמרתו לא על בני אדם בלבד, כי אם גם על בעלי חיים, עצים ודוממים. השתתף במסע הארגונאוטים לחיפוש גיזת הזהב וירד לשאול בעקבות אוורידיקה אשתו.

אורפאוס למד מהאל אפולו את אמנות הנגינה בלירה  (כלי מיתרים יווני קדום, דומה לנבל), והפליא לשיר ולנגן.

 אורפאוס  התאהב באורידיקה  היפה ונשאה לאשה הזוג חי לו בעושר באזור תראקייה (בולגריה כיום) באחד הימים הוכשה אוורידיקה על ידי נחש ארסי ומתה.

גירסא אחת מספרת שאורידיקה  דרכה על הנחש כאשר טיילה להנאתה בלוויית הנימפות. לפי גרסאות אחרות, הוכשה אוורידיקה כאשר נמלטה מאריסטיוס, שהוקסם מיופיה וניסה לאנוס אותה. במנוסתה, לא ראתה אוורידיקה את הנחש בעשב, וכך מצאה את מותה.

 ביגונו, החליט אורפאוס להציל את אוורידיקה מן השאול, והוא ירד לעולם המתים, תוך שהוא מנגן ושר שיר תחינה להצלתה. גם בדרכו לעולם שמתחת, ריגשה שירתו את כל שוכני השאול. קרברוס, הכלב השומר בפתח השאול, ואפילו האל הדס התרככו למשמע נגינתו. הדס ביקש להביא את אוורידיקה, שהיתה בין הרוחות החדשות שהגיעו לעולם שמתחת. תנאי אחד התנה האדס - שאורפאוס לא יביט באוורידיקה עד אשר יגיעו לעולם שמעל. השניים החלו את דרכם כלפי מעלה, אך כאשר כמעט עזבו את השאול ואורפאוס כבר ראה את אור השמש, הוא הסתובב לאחור לראות אם אוורידיקה אכן נמצאת מאחוריו. באותו רגע, החליקה אוורידיקה בחזרה לעולם המתים ואורפאוס איבד אותה בפעם השנייה.

בצערו, ישב אורפאוס במערה והביע את צערו בשירה, עד שנקרע לגזרים בידי המיינאדות, הנשים הסוגדות לפולחן דיוניסוס

מסופר כי שירת ציפורי הזמיר שבונות קינים על קברו של אורפאוס, מתוקה משל ציפורים אחרות. סיפור ירידתו של אורפאוס לשאול אחרי אהובתו שימש נושא לטרגדיות רבות.