החינוך בנפאל

בנפאל יש שלושה סוגי בתי ספר: ממשלתיים, קהילתיים ופרטיים.

בתי הספר הממשלתיים ממומנים על ידי המדינה והמשרות בהם קבועות ולכן יש למורים ביטחון בעבודתם. גם משכורות המורים בבתי הספר הממשלתיים גבוהות יותר. מצד שני יש מי שטוען, וכנראה שזה נכון בחלק מן המקרים, שהקביעות שממנה נהנים המורים גורמת להם ללמד פחות טוב, ולפעמים אפילו לא להופיע לשיעורים.

 בתי ספר קהילתיים צמחו מתוך האוכלוסיות המקומיות. הם ממומנים על ידי הממשלה, אך מנוהלים על ידי הקהילה האזורית. כך המורים צריכים לתת דין וחשבון ברמה מסוימת לקהילה שלהם. המערכת הזאת של בתי ספר קהילתיים התגלתה כמוצלחת, והמדינה מנסה לעודד אותה. היא נפוצה באזורים מחוץ לעיר שבהם הקהילות חזקות.

 בתי הספר הפרטיים, לעומת זאת, הם עסק כלכלי לכל דבר: יש בעלים שמטרתו היחידה היא רווח. הסיבה שבגללה בתי הספר הפרטיים נפוצים כל כך (רוב בתי הספר בקטמנדו הם פרטיים) כפולה: ראשית, יש המאמינים, ובמידה מסוימת של צדק, שהמורים שם משקיעים יותר בגלל החשש מפיטורין. ושנית משום שמלמדים שם באנגלית. הורים רבים מייחסים לכך חשיבות רבה, ומוכנים לשלם בין 500 ל־1,000 רופי (בין 8 ל־16 דולר) נוספים כל חודש".

מהי הבעיה המרכזית בחינוך ?

"יש שלוש בעיות: ראשית, הקהילות העניות מוציאות את ילדיהן מבית הספר בגלל בעיות הקיום ,מרגע שהם יכולים להשתתף בפרנסת המשפחה או בעבודות הבית.

שנית, הממשלה לא נותנת מספיק תקציב.

 שלישית, תכנית הלימודים לא רלוונטית לתלמידים, אבל מה לעשותו חייבים ללמוד אותה כדי לעבור את הבחינות.

המדינה מאפשרת חינוך חינם מגיל שש. יש הוצאות נוספות, על ספרים או בחנים רשמיים, המסתכמות בכ־3,600 רופי נפאלי (כ־50 דולר בשנה). יש מי שאפילו סכום זה מונע ממנו לשלוח את ילדיו לבית הספר.

 במחוז קארנאלי (בצפון מערב נפאל, גובל בסין) ארגון יוניצ"ף מסבסד את דמי הלימוד ומספק ארוחות לתלמידים בבית הספר. המימון הממשלתי לבתי הספר מסתיים בכיתה י'. כיתות י"א וי"ב נקראות קולג', והאוניברסיטאות מנהלות אותן. לימודים בקולג' יקרים יותר, ולא כל אחד מסוגל להרשות לעצמו לשלם. הממשלה מנסה לשנות את המצב – להאריך את התיכון ולהעביר אותו לידי בתי הספר במימונה. אך זהו שינוי אטי שתוצאותיו אינן ברורות. נפאלים בעלי הכנסה סבירה שולחים את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, הנחשבים לטובים מבתי הספר הציבוריים.

הממשלה, שהרוב בה הינדי, מעודדת בתי ספר המלמדים בסנסקריט – השפה הקדושה להינדים – ומסבסדת אותם. ילדי הדליטים – בני הקאסטה הנמוכה והענייה ביותר – לומדים לקרוא ולכתוב בשפה הקדושה, נעשים בקיאים בכתבי הדת ואפילו נושאים דרשות לציבור. זהו שינוי עצום, שכן לימוד כתבי הקודש ודרישתם היא זכות השמורה לבני מעמד הברהמינים – הקאסטה הגבוהה ביותר.

בעוד ששפת הקודש, סנסקריט, מקדמת בנים מהקאסטה הנמוכה, היא מדירה בנות. דיני הטהרה והטומאה באורח החיים ההינדי מונעים מנשים לגעת בספרים בזמן המחזור החודשי, משום שבעבר כל הספרים היו בסנסקריט ולכן נחשבו קדושים. התוצאה היא שבנות נעדרות מבתי הספר שבוע אחד בכל חודש ומתקשות להשלים פערים.

הממשלה מנסה לשנות את מצבן של הבנות במערכת החינוך. היא מעניקה מלגות לנשים (וגם לדליטים, בני הקאסטה הנמוכה) או פוטרת אותן משכר לימוד כדי ליצור אפליה מתקנת.

האם כדאי להיות מורה בנפאל?

המשכורות נמוכות ונעות סביב 15,500 רופי בחודש [כ־220 דולר]. לכן רוב המורים לא מרגישים כל כך טוב עם המקצוע שלהם. רוב העוסקים בהוראה עושים זאת מטעמים אידיאולוגיים או מנוחות.".