בודהיזם טיבטי

הבודהיזם נתפש כפילוסופיה ודרך חיים, ובטיבט התפתח לארבע אסכולות עיקריות.. אחד העקרונות העיקריים בּ‏בוּ‏דהיזם הטיבטי, ובבודהיזם בכלל, הוא הארעיות, ולפיו, כל דבר או תופעה – בין אם מוחשיים הם או בין אם לאו, כלומר עצם, הרגשה, מחשבה, רעיון, דעה, גוף ואף החיים עצמם – הם ארעיים, אינם קבועים, ובהכרח יחלפו כאשר יבוא זמנם. לכן, ההיקשרות לאובייקטים ולתופעות, הזמניים באופיים, תגרום באופן בלתי נמנע לסבל.

הבודהיזם הטיבטי מכיל לימודים שונים בעלי היבטים רבים, המשלבים שיטות ותרגול המותאמים לכל המצבים האנושיים האפשריים: "הדרך הקטנה" היניאנה או טהרוואדה, "הדרך הגדולה" מהיינהו"דרך היהלום" וג'ריאנה– הנתיב הטַנְטְרִי. מטרתם של המתרגלים לימודים אלה היא להגיע הן ליכולת להועיל לאחרים והן להבנה, שחוויה של אושר תמידי אפשרית. בעבר כינו רבים מהמערביים את הבודהיזם הטיבטי "לַמַאִיזְם", אבל כיום לא נחשב מונח זה מקובל ומתאים בטיבט נכתב ספר המתים הטיבטי, המהווה את המקור לפילוסופיית החיים שלאחר המוות. על-פי ספר זה הגוף הוא רק משכן ארעי לתודעה, העוברת כזרם של רשמים תת-הכרתיים המתגבשים מגוף לגוף לאחר כל מוות.

הבודהיסטים הטיבטים פיתחו שיטת ריפוי ייחודית, המתבססת על גישה שונה מזו המוכרת לנו כלפי מחלות. בשיטה זו עובר המטופל תרגולים רוחניים וטיפול רפואי ייחודי.

==מאפייני הבודהיזם הטיבטי==

הבודהיזם הטיבטי נבדל מאסכולות אחרות בכמה מאפיינים:

*שלא כמו ארצות "הבודהיזם הדרומי" המזוהות עם הדרך הקטנה, שמטרתה היא מצב אַרְהָט – שחרור מסבל ("נירוואנה קטנה"), מוגדר הבודהיזם הטיבטי כ"בודהיזם צפוני" ומזוהה יותר עם רמות הלימוד של הדרך הגדולה ושל דרך היהלום. מטרתן – מימוש הארה מלאה ("נירוואנה גדולה") – מצב בודהה. בארצות הבודהיזם הדרומי נחשב השיחרור – מצב תודעה הממומש עם המרתם של חמישה רגשות מטרידים עקריים (בורות, כעס, תשוקה, גאווה, קנאה) – להישג הרוחני הגבוה ביותר. כלומר מתרגלי הדרך הקטנה רק ממיסים את אשליית האגו, ההצמדות לרעיון ה"אני", וכך אינם סובלים עוד ואינם מושפעים מתנאים ונסיבות חיצוניים ופנימיים. על-פי הדרכים הגדולה והיהלום מצב זה איננו סופי ומהווה שלב אחד לפני שלב ההארה, שבו – כפי שנטען בבודהיזם הצפוני – מסולקים גם צעיפי המושגיות ורעיונות מקובעים המונעים מלחוות את טבעה הסופי והמוחלט של המציאות.   

*אימוץ שיטת ה"טוּלקוּ"– מצב החמלה. "טולקו" הוא מי שנולד מחדש באופן מודע למען טובת כל היצורים, ולו הכוח לפתח את יכולותיהם. ייתכן שיזכור את התגלמויותיו הקודמות. פירוש המילה: גוף אשלייתי, כלומר יש לו צורה והוא משתמש בה, אך אין הוא תלוי בה.

*תרגול מדיטטיבי, שבאמצעותו מתגלים תכנים עתיקים (טיבטית: טֵרְמוֹת). תכנים אלה הוסתרו במערות ונקיקי סלעים מאות שנים לפני כן, בתקופות שבהן דיכאו את הבודהיזם ואסרוהו ללימוד ולתרגול.

הבודהיזם הטיבטי נחשב על-ידי רבים כאזוטרי וטנטרי. אזוטרי – מאחר שלשם תרגולו דרושה הסמכה וטנטרי – מאחר שזרם הווג'ריאנה מדגיש תרגול שיטות בעלות יכולת שינוי מנטלי מהיר. נטען שהודות לבודהיזם הטיבטי הועברה הטנטרה עד לימינו אלה.

 ===סמלים ועזרי תרגול===

מתרגלי הבודהיזם הטיבטי המסורתי עושים שימוש בסמלים, תשמישים ועזרי תרגול נוספים.

המדיטציה מהווה אמצעי חשוב ביותר, ואליה יכולים להתווסף תנועות ידיים מסוימות (מוּדרוֹת בסנסקריט) ושינון מנטרות. טכניקות מדיטציה טנטריות, כמו מַהַמוּדְרָה (בעברית: החותם הכביר), שש היוגות של נַרוֹפָּה, דְזוֹג-צֵ'ן (בעברית: השלמות הכבירה) מתורגלות באסכולות הקאג'יו והנינגמה. ציור דיאגרמות מיוחדות, המייצגות היבטים קוסמולוגיים, בחול צבעוני או על גבי בד נפוץ ביותר במסורת הטיבטית. דיאגרמות אלה, המסמלות שדות-כוח של היבטי בודהה שונים נקראות מַאנְדָלוֹת ומשקפות למתרגל היבטים חשובים להתפתחותו הרוחנית. לעתים יכול לאמה (מורה בודהיסטי) להשתמש בדוֹרְגֶ'ה – כלי טקסי המסמל שיטות לימוד וחמלה – בצירוף פעמון המסמל חוכמה. פגיון טקסי מיוחד, הנקרא בטיבטית פּהוּרְבָּה, מסמל את כריתתם ועקירתם מהשורש של כל המצבים המנטליים והרגשיים המטרידים והפיכתם לחוכמות המקבילות להם.

ניתן גם לצבור רשמים חיוביים בתודעה על-ידי שינון מנטרות והגשת מנחות מסורתיות, כמו מזון, פרחי לוטוס ומים זכים. על-פי המסורת הטיבטית, עלייה לרגל למקומות הנחשבים קדושים והנעת גלגלי תפילה טיבטי מיוחדים, שעליהם חרוטות או מסותתות מנטרות, יסייעו גם הן לאדם לצבור "זכות" רוחנית.

ההשתתפות בהסמכות הניתנות לקהל רחב או הצפייה בריקודי לאמות נחשבות עזרי תרגול חשובים בפני עצמם. בריקודים טקסיים אלה, הנערכים אחת לשנה, לובשים הלאמות גלימות מסורתיות מפוארות וחובשים מסכות. נטען שטקסים אלה טומנים בחובם תועלת רבה: האנרגיה המופקת מטקסים אלה נטמעת בכל הסובבים ומעוררת בצופים את איכויותיהם האנושיות הטובות ומוטיבציה לא להזיק ליצורים אחרים.

 ==האסכולות בבודהיזם הטיבטי==

לעתים נתפס ריבוי הזרמים והאסכולות ב |דתות כסיבה לפילוגים ומאבקים פנימיים, אולם לא כך הדבר בבודהיזם הטיבטי. הסיבה לשפע הזרמים והאסכולות בטיבט טמונה בצורת הגעתו של הבודהיזם לטיבט: הוא הגיע בשני גלים בתקופות ובדרכים שונות. רבי-אמנים במדיטציה וטנטרה שונים היו עורכים מסעות להודו על-מנת להביא את לימודי הבודהה לטיבט; הלימודים שהובאו משכו פלח אוכלוסייה רחב ביותר, מאחר שהתאימו לצורכיהם של סוגי אנשים שונים ומגוונים; וכך התהוו השושלות השונות, עד שהתפתחו מביניהן ארבע אסכולות עיקריות המוכרות כיום: 

נִינגמה (בעברית: האסכולה העתיקה, או "אסכולת התרגומים העתיקים"). זו הוותיקה ביותר מבין האסכולות האחרות  קאג'יוּ (עברית: השדר שבעל-פה). ראשיתו של שדר הקאג'יו ברב-אמן הטנטרה ההודי טילופה (1069-988).  סַאקְיָיה (עברית: אדמה אפורה), מקור השם הוא בצבע האדמה האפור והייחודי של גבעות פּוֹנפּוֹרי שבחבל שיגאצֶה, דרום טיבט ===גֵלוג=== |נזירי "אסכולת הכובעים הצהובים" בוויכוח פילוסופי מסורתי. גֵלוּג (עברית: המוסריים). במאה ה-15 השתנתה מסורת הקַדָאם ל"קדאם החדשה", ומאוחר יותר קיבלה את שמה האחר: גלוג. כיום מיוחס השם "קדאם החדשה" לקבוצה, שלאחרונה התבדלה משושלת הגלוג, ויש הטוענים שקבוצה זו מהווה תת-אסכולה בפני עצמה.<

אסכולת הגלוג הידועה גם בשם "אסכולת הכובעים הצהובים" – נוסדה על-ידי צוֹנְגְקַאפָּה. מנהיגה הרוחני הוא גַאנְדֶן טְרִיפָּה, ובראש השושלת עומד הדלאי לאמה. לדלאי לאמה סמכות פוליטית רבה יותר אך מעמדו בהייררכיה הרוחנית של האסכולה פַּחוּת מזה של הגאנדן טריפה. מאמצע המאה ה-17 עד לאמצע המאה ה- 20 היה הדלאי לאמה מנהיגה הפוליטי של טיבט, ושני לו בדרגת  הסמכות הרוחנית הוא הפנצ'ן לאמה.

הדלאי לאמה אינו המנהיג הרוחני של כל האסכולות והשושלות בבודהיזם הטיבטי, כפי שרבים במערבנוטים לחשוב. מבחינה היסטורית מעולם לא ניתנה ואושרה סמכות כזו. התנהלותה של שושלת או אסכולה הייתה עניין פנימי לחלוטין, המעוגן בכללים מאוד ברורים, ולא נגע כלל לאסכולות האחרות. לדלאי לאמה הייתה פונקציה מדינית ופוליטית בטיבט, אולם לשום ראש אסכולה לא הייתה סמכות על עמיתו,  וגם זו של הדלאי לאמה הוגבלה לשושלתו בלבד.

מהות השדרים בכל ארבע האסכולות העיקריות – אחת היא, מאחר שכולם מתבססים על לימודיו של הבודהה עצמו ועל פרשנויותיהם של רבי-האמנים ההודים. ההבדל ביניהן טמון בפרשנויות, שהעבירו מורי הבודהיזם בהתאם ליכולות של תלמידיהם. הם הדגישו נקודות שונות. למשל: האסכולות הוותיקות ("אסכולות הכובעים '''האדומים'''") הסתמכו יותר על תרגול הדהרמה והתנסות ישירה בה, ואילו החדשות ("אסכולות הכובעים '''הצהובים'''") – על פיתוח המוסר ולמידה מושגית שלה. שדרים אלה הועברו משך 1,000 שנה ברצף בצורתם הראשונית, והובילו אינספור מתרגלים לזיהוי מלא של טבע תודעתם.

==תולדות הבודהיזם הטיבטי==

הטיבטים הראשונים שאימצו את הבודהיזם היו ממחוז צ'יאנג. היה זה בסוף המאה ה-4 לספירה, עת שלט מחוז זה בחבל מסוים בצפון סין, אולם לא הייתה לכך השפעה או תפוצה בטיבט עצמה.

באמצע המאה ה-7 שלט המלך הטיבטי סוֹנְגְצֶ'ן גַאמְפּוֹ (649-627) על ממלכה, שחלשה גם על צפון בורמה, וזמן-מה – על נפאל. בעת שלטונו נעשו המגעים הראשונים עם הבודהיזם המַהַיַאנִי, שהגיע אותה עת ממזרח טורקסטן. תפקיד חשוב במגעים אלה מילאו שתי נשותיו של המלך, שכן באו מנפאל ומסין – ארצות שכבר היו בודהיסטיות. הן הביאו עמן ציורים ואיורים של דמויות בודהה, וכן כתבים אסטרולוגיים ורפואיים של מסורות ארץ מוצאן. בתקופה זו גם הכתב הטיבטי עבר שינוי: משלחת נשלחה לקשמיר כדי לעבד ולשפר את הכתב הטיבטי ולסדרו במבנה יעיל וחדשני יותר. לאחר מכן החלו לתרגם את התכנים הבודהיסטיים הראשונים מסנסקריט לטיבטית; אולם מאחר שפעילות זו לא הייתה רחבת-היקף, לא זכו הלימודים לתפוצה רחבה.

===גל הלימודים הראשון – "נִינְגְמָה"===

כ-100 שנה מאוחר יותר הרחיב המלך טְרִיסוֹנְג דֵצֶן את גבולות הממלכה הטיבטית, בכובשו את בירתה דאז של סין, צ'אן-יאנג. למרות התנגדותם הפעילה והחריפה של שריו, שהיו מזוהים עם מסורת הבּוֹן השמאנית, עשה המלך ככל יכולתו להפיץ את הבודהיזם ברחבי טיבט. הוא הזמין רבי-אמנים מהודו: בשנת 774 – את פַּדְמַסַמְבְּהָאוָוה (טיבטית: גוּרוּ רִינְפּוֹצֶ'ה) ושאנְטַרַקשִיטָה, ולאחר מכן את וִימַלַמִיטְרָה. לקראת סוף המאה ה-8 נערך פולמוס גדול במנזר הנודע סאמיֶה, בו הוחלט כי טיבט תאמץ את סגנון הבודהיזם ההודי, ולא הסיני. 100 מלומדים הודים ומתורגמנים טיבטים הוזמנו כדי לתרגם מסנסקריט לטיבטית את מלוא היקף לימודי הבודהה.

על-פי המקורות לא ידעו הטיבטים אם יוכלו להסתגל לסגנון הנזירי, שהיה כה זר להם עד לאותה עת. סוּפַּר ששבעה גברים הסכימו לקחת על עצמם את נדר הנזירות והפרישות למשך שנה אחת. הניסוי צלח, ועם השנים התהוו שתי קהילות שוות-ערך: הקהילה ה"אדומה" והקהילה ה"לבנה". האדומה – נזירים בגלימות אדומות, והלבנה – יוגים שלבושם הלבן היה עשוי מכותנה. כן הופיעה קהילה נרחבת ביותר של מתרגלים חילוניים, שהמשיכו בעיסוקיהם אך במקביל שילבו את הבודהיזם בחייהם הרגילים. אף-על-פי שהועברו לטיבט כל ההיבטים – עד האחרון שבהם – של לימודי הבודהה, הושם הדגש בלימודי דרך היהלום (סנסקריט: [[וג'ריאנה|וַגְ'רַיַאנָה]], טיבטית: דוֹרְגֶ'ה טְהֵגְפָּה). עובדה זו כה השפיעה על הבודהיזם הטיבטי, עד שמאוחר יותר זוהה הבודהיזם הטיבטי דווקא עם דרך היהלום. אסכולה, שמיוחס לה הסגנון הייחודי של דרך זו שהופיע אותה עת, כונתה מאוחר יותר "נינגמה" (ותיקה) מאחר והייתה העתיקה ביותר מבין האסכולות.

עם עלייתו של המלך החדש, לאנגדהרמה, באמצע המאה ה-9 דוכא הבודהיזם בטיבט, ומסורת השמאניזם, בּוֹן, כוננה שוב כבעבר, כדת הרשמית של טיבט; מסורת הנינגמה המשיכה להתקיים, אם כי בסתר. מגילות, המכילות תכנים טנטריים רבים המוכרים בשם "טֵרְמוֹת", הוסתרו במערות ובמקומות אחרים, ונחשפו עם חלוף מאות שנים. לאחר מות לאנגדהרמה התפוררה הממלכה הטיבטית לעשרות ממלכות קטנות. מצב זה נמשך 400 שנה, ובהן הבודהיזם הנזירי של מרכז טיבט חדל להתקיים במשך 200 שנה.

===גל הלימודים השני – "סַארְמָה"===

לקראת סוף המאה ה-10 החל גל הבודהיזם השני בטיבט. במהלך המאה ה-11 ותחילת המאה ה-12 שוב הוזמנו רבי-אמנים שונים מהודו, וטיבטים ביקרו בהודו כדי ללמוד [[דהרמה]]. אותה עת הובא השדר החשוב השני מהודו לטיבט על-ידי מַארפָּה (1097-1012) ובּרוֹגְמִי לוֹצַאוָוה (1074-993) ("לוצאווה", פירושו מתורגמן), וכך החלו להיווסד אסכולות וג'ריאנה חדשות, כמו קַאג'יוּ וסַאקִייה. רב-האמן ההודי הדגול אַטִישָה (1054-982) הגיע גם לטיבט, ועם תלמידו הטיבטי העיקרי דְרוֹמְטֶנפָּה (1065-1004) ייסד את מסורת הקדאם. הבסיס הלימודי של מסורת הקדאם שימש את גֵ'ה צוֹנְגְקַאפָּה להנחת העקרונות הפילוסופיים היסודיים של אסכולת מהיאנה, שלימים נודעה כ"גֵלוּגְ" (או "גאנדֶן").

כך שוב נפוצו לימודי הבודהיזם בטיבט. תקופה זו ידועה בשם "עידן התרגומים החדשים" (טיבטית: סארמה).

==הבודהיזם הטיבטי בחברה המודרנית==

מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 החל המערב להיחשף יותר ויותר לבודהיזם הטיבטי. מסעותיהם של מערביים לטיבט; היחשפותם ללאמות הטיבטיים; ובילוי שנות לימוד ותרגול הבודהיזם תחת הנחייתם – כל אלה חשפו את המערב הן לתרבות הטיבטית בכללותה והן להשגות של הטיבטים לגבי טבע התודעה ותפקודה.

ביקוריהם באירופה ובארצות-הברית החל בשנות ה-70 של הדלאי-לאמה, לאמות טיבטיים ידועים, כמו קַרְמַאפָּה, קַאלוּ רִינְפּוֹצֶ'ה ואחרים, הפיחו השראה ברבים, וכך החל שילוב הבודהיזם הטיבטי במערב והתפשטותו בחברה.

רעיונות שונים, כמו להיות נזיר בודהיסטי, לנהל חיי פרישות או לערוך מסע למקומות נידחים ואקזוטיים בעולם כדי לפתח את התודעה התאימו לבודדים, ורבים טוענים כי רעיונות כאלה איבדו ממשמעותם באופן ניכר לאורח החיים המערבי. הבודהה עצמו לימד, שיש לסגל את הדהרמה למקום ולזמנים שבהם האדם חי. בשנים הראשונות לא הייתה הפרדה בין התרבות הטיבטית לבין הבודהיזם, והדבר גרם לעתים לבלבול ולחוסר הבנה. בקרב מערביים רבים התגבשו תפיסות שגויות – שמנהגים טיבטיים ולימודי בודהיזם חד הם. הן הטיבטים והן הסינים תרגמו את כתבי הבודהיזם של הודו מסנסקריט לשפתם שלהם, והתאימו את הבודהיזם לצביונם ותרבותם. זהו תהליך טבעי, מאחר שכל גוף או גורם, המופיע במרחב תרבותי מסוים, יהיה חייב להסתגל אליו – אחרת לא ישתלב במרקם וייעלם. 

מנהגי קבורה

הטיפול במת אצל הטיבטים אינו חד משמעי- יש ליוועץ בכוהני הדת ובאסטרולוגים לשם החלטה באיזו צורה לטפל במת:

1.קבורה רגילה.הטמנת הגופה באדמה.

2.שרפת הגופה.

3.חשיפת הגופה לעופות הדורסים.

4. קשירת גופת אדם שהוקש ע"י נחש ,לאבנים כבדות והשלכתה לנער